פסק-דין בתיק ת"א 46250-05-11

1.         התובעים (להלן, גם "חמאיסי") הגישו תובענה לאכיפת הסכם פשרה ותשלום פיצוי בסך 106,035 ש"ח בגין הפרתו כנגד הנתבעת 1 (להלן - "חב' גאנם"), הנתבע 2 (להלן - "גאנם") והנתבע 3 (להלן - "עו"ד גאנם").

2.         נטען כי בין בעלי הדין היו נטושות מחלוקות. בגינן של מחלוקות אלו הגישו חב' גאנם וגאנם תובענה כנגד מרבית התובעים שבפניי לבית המשפט המחוזי בנצרת ב-ת.א. 134/08 (להלן - "ההליך הקודם"). הליך קודם זה נדון בפני כב' השופט חטיב וכב' סגן הנשיא אברהם אברהם. לאחר שהם הורו לחב' גאנם וגאנם, הם התובעים שם, להפקיד ערובה להבטחת הוצאות וההוראה לא קוימה, ניתן פסק דין הדוחה התביעה. כנגד זאת הוגש ערעור לבית המשפט העליון ב-ע"א 7876/09.

            בעוד ההליך בבית המשפט העליון תלוי ועומד, כך לב הטענה, הגיעו בעלי הדין להסכם פשרה מיום 16.3.10 (להלן - "הסכם הפשרה"). בגדרו של הסכם הפשרה נטען כי בעלי הדין מחלו אהדדי על כל התביעות ההדדיות שביניהם. בין השאר התחייבו בעלי הסכם הפשרה לבטל את ההליך הקודם. ואולם הסכם הפשרה הופר. ההליך הקודם לא בוטל. משום כך התבקש בית המשפט לאכוף את הסכם הפשרה ולהורות לנתבעים שבפניי לגרום לביטולו של ההליך הקודם. בהסכם הפשרה הותנה פיצוי מוסכם בגין הפרתו. לנוכח הפרתו הנטענת של הסכם הפשרה, התבקש החיוב שערכו המשוערך ליום הגשת התביעה עמד על סך של 106,035 ש"ח.

3.         הונחה בעקבות זאת בקשתם של הנתבעים שבפניי לדחיית התביעה על הסף. בעקבות זאת הוגשה, כדין, תגובת התובעים שבפניי. בעקבות זאת, וכמצוות סעיף 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 הוגשה תשובה לתגובה. או-אז, לכאורה, היה התיק בשל להכרעתי. ואולם, כעולה מהחלטתי מיום 18.9.11, ללא נטילת רשות ובאורח כוחני, הוגשה ביום 15.9.11 תשובת ב"כ התובעים לתגובה האמורה. לנוכח ההתנהלות הכוחנית האמורה, וללא קשר לתוצאות המשפט, חייבתי את התובעים בהוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח. החלטתי להידרש לתשובה האמורה. מכוח יתרונם הדיוני של הנתבעים, בהתאם לסעיף 241(ג1) הנ"ל, היתרתי להגיש תגובתם לתשובה זו.

4.         אף אז לא הסתיימה המסכת. ב"כ התובעים הגיש בקשה לביטול החיוב בהוצאות. בגינה הוגשה תשובה ותגובה לתשובה, באופן ששתי הבקשות, לכאורה, היו בשלות להכרעתי. ואולם ביני לביני הוגשו בפניי בקשות שונות, הרוויות בהאשמות קשות והדדיות של ב"כ הצדדים. משום כך זימנתי ישיבת קדם משפט ביום 18.1.12. לאחר שהבהרתי לב"כ הצדדים את החשיבות הרבה שאני מייחס להמצאת כתבי בי-דין של צד למשנהו התרשמתי כי המסר הופנם. הגם, כאמור, ששתי הבקשות היו בשלות להכרעתי, ביקש ב"כ הנתבעים להגיש, מתוך ההליך הקודם, פרוטוקול כלשהו לרבות תמליל שהוגש שם בצירוף טיעון. היתרתי לב"כ התובעים להגיש תגובה לטיעון זה תוך הפניה לכל חומר ראייתי אחר, לפי שיקול דעתו, בגין אותו הליך קודם. משום שעמדתי לצאת לחופשת שבתון עד ליום 1.7.12, קבעתי התיק לתזכורת מעקב ליום 18.7.12.

5.         מסתבר שב"כ הנתבעים לא פעל בהתאם להחלטה זו והתריע על כך ב"כ התובעים בבקשתו מיום 26.7.12. בהמשך הדרך דיווח ב"כ התובעים כי ביום 31.7.12 ניתן על ידי סגן הנשיא אברהם פסק דין בהליך הקודם והוא ביקש רשות להגשתו בפניי. ב"כ הנתבעים, מחד-גיסא, התנגד להמצאת פסק הדין בהליך הקודם כאשר, מאידך-גיסא, הוא ביקש ללמוד מפסק דין זה אודות השתק שיפוטי שאף הוא גוזר את דחיית התביעה שבפניי על הסף. אף בעניין זה היתרתי לב"כ התובעים להגיש תגובתו.

6.         עתה אדרש, בתמצית, למהלכים הדיוניים שנפרסו בפניי, הן ככל שעסקינן בהליך הקודם, הן ככל שעסקינן בהליכי הערעור בבית המשפט העליון.

7.         כמבואר, בתחילת הדברים בהליך הקודם נדרשו התובעים שם להפקיד ערובה. משעה שחדלו ולא עשו כן נמחקה התביעה בהליך הקודם. בעקבות זאת הוגש הערעור לבית משפט העליון ב-ע"א 7876/09. אגב הדיונים שם, מן הסתם, התנהלו מגעים לסילוק הסכסוך. במהלכם הגיש ב"כ המערערים שם, הוא ב"כ הנתבעים שבפניי, הסכם פשרה ובית המשפט העליון נתבקש ליתן לו תוקף של פסק דין, וכך נעשה. ואולם מכוח החלטתה מיום 29.4.10 של כב' הרשמת כהן-לקח, בוטל פסק הדין הנ"ל. הרשמת כהן-לקח סבורה הייתה שמן הסתם "מדובר במסמך שהוחלף בין בעלי הדין במסגרת הליכי מו"מ ולא הבשיל לכדי הסכם. נסיבות הגשתו לבית משפט זה אינן ברורות, ובעניין זה רב הנסתר על הנגלה" (סעיף 1). מכל מקום, לנוכח מכלול הנסיבות, נענתה הרשמת כהן-לקח והורתה על ביטול פסק דינה מיום 21.3.10.

8.         או-אז, כך הטענה, בא לאוויר העולם הסכם הפשרה, שעומד בלב ההליך שבפניי. הפעם היה זה ב"כ חמייסי, הוא ב"כ המשיבים בבית המשפט העליון, שביקש להגיש הסכם פשרה זה וליתן לו תוקף של פסק דין. הפעם היה זה ב"כ המערערים בבית המשפט העליון שהתנגד בתוקף לכך, תוך שהוא מעלה טענות מטענות שונות כנגד תוקפו. הרשמת כהן-לקח, איפוא, בהחלטתה מיום 27.7.10 קבעה כי "נוכח התנגדות ב"כ המערערים למסמך שצורף לבקשה מיום 14.7.10... למתן תוקף של פסק דין להסכם הנטען בין הצדדים, נדחית. זאת, בלא להביע כל עמדה בדבר מעמדו של המסמך האמור". הערעור, איפוא, נקבע לדיון לגופו בבית המשפט העליון ונדון ביום 2.9.10 בפני כב' השופטת חיות. מן החומר שבפניי עולה כי ניתן פסק דין אשר נתן תוקף להסכם שהושג בין בעלי הדין. נרשם שם כי "בשלב זה קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט לפיה פסק הדין נשוא הערעור ככל שהוא מתייחס למערער 2 (הוא גאנם - ש.ל.) יעמוד בעינו לרבות החיוב בהוצאות ככל שהוא מופנה כלפיו. עוד הסכימו הצדדים בהמלצת בית המשפט כי פסק הדין ככל שהוא נוגע למערערת 1 (והיא חב' גאנם - ש.ל.) יבוטל והמערערת 1 תוכל להמשיך בניהול התביעה שהגישה נגד המשיבים (והוא ההליך הקודם - ש.ל.) בתנאי שעד יום 15.9.10 תפקיד המערערת בבית המשפט המחוזי בנצרת ערבות בנקאית בסך 100,000 ש"ח שפרטיה תואמים את הנדרש בהתאם להחלטתו של כב' השופט האשם חטיב מיום 12.1.09 המיועדת להבטחת הוצאות הנתבעים בהליך האמור".

            לאחר שחב' גאנם הפקידה את הערבות הבנקאית חודשו ההליכים בהליך הקודם בפני סגן הנשיא אברהם, רק לעניינה של חב' גאנם שהרי פסק הדין שמחק את תביעתו של גאנם, נותר על כנו.

9.         מהחלטתו מיום 20.10.10 של סגן הנשיא אברהם, בדיון שהתקיים במעמד ב"כ הצדדים, עולה כי "נוכח עמדת הצדדים, שקיבלו את הצעתי, הנני מוחק את בקשות הביניים השונות התלויות ועומדות, בעניין ההליכים המקדמיים... התיק מוכן, איפוא, לשמיעת ראיות. הצדדים יקדימו ויגישו תצהירי עדות ראשית, לפי הנחיותיי שלמטה" (סעיף א').

10.        התובענה שבפניי הוגשה ביום  25.5.11, משמע לאחר ההתפתחויות שהתרחשו, הן בבית המשפט העליון והן בהליך הקודם בבית המשפט המחוזי בנצרת. דבר התפתחויות אלו נפקד מקומו מן האמור בכתב התביעה שבפניי.

11.        עתה אדרש להמשך השתלשלות העניינים הרלוונטית לעניין שיקוליי, ככל שעסקינן בהמשך הדיונים בהליך הקודם. משעה שהתיק שם נקבע להוכחות ליום 12.9.11 הגיש ב"כ התובעים שבפניי, הוא ב"כ הנתבעים שם, בקשה דחופה לדחיית או ביטול מועד הדיון. בלב עתירתו עמדה הטענה אודות מחלתה של עורכת דין במשרדו. רק בהמשך הבקשה נטען כי תלויה ועומדת בפניי תביעה לעניין אכיפתו של הסכם הפשרה. משום כך, כך נטען שם, ככל שהתביעה שבפניי תתקבל, "קיימת סבירות גבוהה מאוד שלא יהיה צורך בבזבוז זמנו של בית משפט נכבד זה (הוא בית המשפט המחוזי בנצרת - ש.ל.) שכן, משתתקבל התביעה לאכיפה ... לא יהיה צורך לדון יותר בתביעה המתנהלת בפני בית משפט נכבד זה" (סעיף 12).

            סגן הנשיא אברהם דחה את הבקשה ורשם כי "הטעמים שבבקשה אינם מצדיקים דחיית מועד לשמיעת ראיות. יש בידי עו"ד מטר, שכאמור בבקשתו הופיע בכל הדיונים, להתייצב עצמו במשפט ולייצג את מרשיו. הבקשה נדחית".

12.        כאמור ביום 31.7.12 ניתן פסק דינו של סגן הנשיא אברהם בהליך הקודם. ממילא, ככל שעסקינן בעתירה לאכוף את הסכם הפשרה על מנת למנוע את הדיון בהליך הקודם, ניסיון זה נכשל. עדיין, ככל שאדרש לתביעה שבפניי וככל שבהמשך הדרך היא תתקבל, שמא יהיה מקום לחיובם של הנתבעים שבפניי בגין הפיצוי המוסכם.

13.        כאמור ב"כ חמאיסי מבקש להגיש פסק הדין כחומר ראיה בפניי, וב"כ הנתבעים שבפניי מתנגד לכך.  נהיר שבדעתי להידרש לפסק הדין לנוכח עתירתם של ב"כ הנתבעים כי אגזור השתק שיפוטי מפסק הדין האמור. אכן לדעתם השתק שיפוטי זה עולה מפסקה כלשהי בסעיף 11 לפסק הדין הנ"ל. נהיר שעל מנת להידרש לעתירה האמורה שומה עליי להידרש לפסק הדין במלואו.

14.        עיינתי בפסק הדין האמור. חב' גאנם, היא התובעת שם, נחלה כישלון חרוץ. כב' סגן הנשיא אברהם לא חסך שבט לשונו מהתנהלותו של גאנם, הוא מנהלה של חב' גאנם. כבר בפתח פסק דינו הוא ציין כי "סיפור פנטסטי התברר בפניי, סיפורו של שרלטן, שלא לומר מעבר לכך, שבאמתלא של יעוץ כלכלי שהתיימר לתת לנתבעים עץ להם כיצד להימלט מנושיהם, לא בהצלחה מרובה עליי לומר, וכ- 8 שנים אחר שפסק כל קשר ביניהם הגיש נגדם תביעה בסך 2.6 מיליוני ש"ח, אף שאת חובם כלפיו הוא אמד ב- 6.5 מיליוני ש"ח" (סעיף 1).

            תוך שהוא אינו רוחש אמון לעדותו של גאנם, ומעדיף את עדות חמאיסי על פניו, נדרש סגן הנשיא אברהם לסוגיות שונות בפרשת הסכסוך האמור. הוא סיכם את פסק דינו בציינו כי "עניין לנו במי שהציג עצמו בפני הנתבעים, שהיו שרויים במצוקה כלכלית, כמי שעשוי להושיעם, הוציא מהם כספים רבים ולא עשה דבר להוצאתם ממצוקתם" (סעיף 72). אגב דחיית התביעה הוא חייב בשכ"ט עו"ד בסכום של 150,000 ש"ח ומע"מ בצירוף הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח. לנוכח העובדה שהופקדה ערבות כאמור, ניתנה הוראה לחילוטה, על חשבון הסכומים האמורים.

15.        עתה, ומשכל אלו לנגד עיניי, נהיר לי כי בדעתי להיענות לעתירה לדחיית התביעה שבפניי, על הסף, ולו משום חלק מן הטיעונים שבפניי.